ביאור שטיינזלץ על נזיר נ״א

1 א שנינו במשנתנו שאחת הטומאות שהנזיר מגלח עליהן הוא מלוא תרווד רקב מן המת. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: איזהו מת שיש לו תורת רקב, כלומר, שהרקב שלו יש בו דין טומאה — מת שנקבר ערום בארון של שיש, או על גבי רצפה של אבנים — זהו מת שיש לו רקב, משום שכל הרקב שנמצא בוודאי בא מן המת. אבל אם נקבר בכסותו, או נקבר בארון של עץ, או על גבי רצפה של לבנים — זהו מת שאין לו רקב, משום שיש לשער שיש בתוך הרקב הבא מן המת גם רקב הכסות, או העץ, או הלבנים שהתפוררו. ולמדנו במסורת שאין טומאת רקב המת אלא ביוצא מן המת לבדו, ולא בתערובת.

2 ובאותו ענין הוסיף ואמר עולא: אין רקב אלא זה הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות של המת יחד, ולא מאחד מאלה לחוד. איתיביה הקשה לו רבא לעולא: שנינו רקב הבא מן הבשר — טהור, ונדייק: הא הרי אם הוא בא מן העצם — טמא, ואף על גב דליכא ואף על פי שאין בו מן הבשר! והשיב לו עולא: אימא הכי אמור כך ודייק אחרת: רקב הבא מן הבשר טהור, עד שיש עצם בבשר.

3 וחזר והקשה לו רבא: גם אם מפרשים כן, בכל זאת: הא ליכא הרי אין נזכרים כאן גידים, שהרי לא מנה אותם, והלוא צריך שיהיה שם גם רקב מן הגידים! ענה לו: אין צורך לשנות במפורש גידים, שכן אי אפשר לבשר ולעצמות בלא גידים, ואם יש שם בשר ועצם — יש גם גידים.

4 ועוד בענין זה של רקב המת אמר רב שמואל בר אבא אמר ר' יוחנן: שני מתים שקברן זה עם זה — נעשו גלגלין זה לזה. כלומר, יש דין תערובת ברקב שלהם. שכיון שאין הרקב ממת אחד לבדו, הרי זה כתערובת רקב אחר, ואינו מטמא. מתיב מקשה עליו רב נתן, והרי שנינו: רקב הבא משני מתים — טמא!

5 אמר רבא: שם הכוונה היא שקברו את זה בפני עצמו ואת זה בפני עצמו, והרקיבו שניהם בנפרד, ועמדו שניהם על מלא תרווד רקב, ואז הם מטמאים כרקב מן המת, אף שאינו ממת אחד, כיון שמתחילה היה בהם דין רקב המת. אבל אם נרקבו יחד — נעשו כתערובת זה לגבי זה, ואין הרקב שלהם מטמא.

6 ועוד בענין זה של רקב המת אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אם גזז שערו של המת וקברו את השיער עמו, עם המת — נעשה לו השיער גלגלין, ושוב אין דנים את הרקב מן המת כמטמא. אגב ענין זה מביאים, תנן התם שנינו שם במסכת אהלות: כל שבגוף המת — טמא, חוץ מן השינים והשער והצפורן שאינם מטמאים כחלק מן המת. ובשעת חיבורן למת — כולן טמאין.

7 ובבירורו של דין זה בעי שאל חזקיה: שערו של המת העומד לגלח, צפורן העומד ליגזז, מאי מה דינם? מי אמרינן האם אנו אומרים: כל העומד ליגזז — כגזוז דמי נחשב ולכן ייחשבו אלה כנפרדים מגופו — ואינם מטמאים, או דלמא השתא מיהא הא שמא עכשיו על כל פנים הרי מחוברין הם ומטמאים?

8 ושואלים: וניפשוט ליה ונפתור לו לחזקיה את הבעיה ממה שאמר רבה בר בר חנה: גזז שערו וקברו עמו נעשה לו גלגלין. ונדייק מן הדברים כך: טעמא הטעם, דווקא שנעשה גלגלין משום שגזז את השיער, הא הרי אם לא גזז ואפילו אם שיער זה עומד ליגזז — לא מטמא! ודוחים: לא, אפשר לומר כי הכי קאמר כך רבה בר בר חנה אומר: גזז — הרי זה גלגלים בוודאי. אבל לא גזז — עדיין מיבעי ליה מסופק לו.

9 ועוד בענין רקב המת בעי שאל ר' ירמיה: רקב הבא מן העקב מהו, מה דינו? וצדדי השאלה: כי גמרינן כאשר אנו למודים במסורת הרי זה דווקא רקב הבא מכוליה מכולו, מכל גופו של המת, אבל רקב דאתי שבא מן העקב — לא, או דלמא לא שנא או שמא אינו שונה?

10 ומציעים פתרון לבעיה זו: תא שמע בוא ושמע ממה דתני ששנה ר' נתן בר' אושעיא: רקב הבא משני מתים — טמא. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כי רקב הבא מן העקב לא מטמא, אם כן זיל הכא לך לכאן — דלמא שמא דרך עקב קאתי בא הרקב, והכא וכאן — דלמא שמא דרך עקב קאתי בא, ומדוע נאמר שטמא בוודאות? אלא ודאי אף רקב העקב טמא.

11 ודוחים: אי דאירקיב כוליה אם שנרקב כל המת וקאתי ובא דרך עקב — הכי נמי כך הוא גם כן שכולו מטמא, ורקב העקב אינו נחשב כתערובת דבר זר. אלא הכא כאן מדובר כגון דאירקיב חד אבר וקאתי שנרקב אבר אחד ובא דרך עקב, ובזה שואל ר' ירמיה: מאי מה דינו? האם בכלל רקב שמטמא הוא, או לא? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו תעמוד במקומה.

12 בעי שאל ר' ירמיה: עובר מת במעי אשה שמתה, האם הוי הוא נעשה גלגלים לה, כשני מתים הקבורים יחד, או לא? וצדדי השאלה: כיון שאמר מר החכם עובר ירך אמו — הלכך לכן כגופה הוא, ולא הוי נהיה גלגלין, או דלמא שמא כיון שסופו לצאת, שהרי העובר עשוי להיוולד, ולא יישאר בגופה — מיפרש פריש מינה מופרש הוא ממנה ואינו נחשב כחלק ממנה, והריהו כמת אחר הקבור עמה. ואם תמצי לומר עובר שסופו לצאת מיפרש פריש מינה מופרש הוא ממנה ואינו נחשב כחלק מגופה, עדיין יש לברר בענין

13 שכבת זרע שהיתה במעי אשה שמתה מהו דינה לענין שתיעשה גלגלין לגוף האשה? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אנו אומרים כיון שלא איתצר נוצר עדיין ממנה עובר — כי כמו גופה דמי נחשב הדבר, או דלמא שמא כיון דמעלמא קאתי שמן העולם, מן החוץ, הוא בא הריהו לא נחשב כגופה?

14 ובאותו ענין בעי שאל רב פפא: פירשה הפרש, מזון שבמעיה מהו דינו? וצדדי השאלה: כיון דלא מקיימא בדלא אכלה שאינה מתקיימת בלא לאכול — חיותא חייה הוא, ולכן המזון שבמעיה נחשב כחלק ממנה, ואינו נעשה לה גלגלין, או דלמא הא נמי מעלמא אתי שמא זה גם כן מן העולם, מן החוץ, הוא בא ולכן אינו נחשב כגופה? ובאותו ענין בעי שאל רב אחא בריה בנו של רב איקא: עורו של המת מהו דינו? וכן בעי שאל רב הונא בר מנוח: כיחו וניעו רוקו הבא מחמת שיעול של המת מהו?

15 אמר ליה לו רב שמואל בר אחא לרב פפא: ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כי כל הני דקאמר הוי אלה שאמר הם נחשבים גלגלין, רקב שמטמא היכי משכחת לה איך אתה יכול למצוא אותה, שהרי תמיד חלק מן הרקב הוא מכל אותם הדברים! ומשיבים: כגון דאשקייה שהשקה אותו לפני מותו במי דקלים שמשלשלים ביותר וסכיא נשא וסך את שערו בסם המשיר שיער ושלקו ובישלו במי טבריא החמים עד שעורו נקלף, שאז נפרדים ממנו כל הדברים שאינם חלק מגופו.

16 אמר אביי: נקטינן מוחזק לנו, בידינו: מת שטחנו — אין לו רקב. איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים: אם טחנו לאחר מותו וחזר והרקיב לאחר זמן, מהו? וצדדי השאלה: מידי הוא טעמא אלא דאיכא כלום אין הטעם אלא משום שיש שם בשר וגידים ועצמות — והאיכא והרי יש כאן כל אלה. או דלמא שמא כברייתו בעינן צריכים אנו שיהא לפני שנרקב, וליכא ואין כאן? לשאלה זו, כמו לשאלות הקודמות לא היתה תשובה, ולכן תיקו תעמוד במקומה.

17 א תני שנה עולא בר חנינא: מת שחסר בו משהו — אין לו דין רקב שמטמא במלוא תרווד, ולא דין תפוסה, כלומר, שאם מעבירים מת שחסר מהמקום בו הוא נמצא, אין מחשבים את האדמה שמסביבו כחלק ממנו, ואין מעבירים אותה עם גופתו. וכן אין לו לא דין שכונת קברות שכאשר מוצאים במקום מסויים שלושה מתים בקירבת מקום זה לזה ואחד מהם מת חסר כזה — אין מחפשים מתים סמוכים, ואין חוששים שמא היתה שם שכונת קברות, כפי שהדין כאשר מוצאים שלושה מתים שלמים, אלא דינם של הנמצאים כמתים בודדים.

18 מיתיבי מקשים על כך: אמרנו במשנה, בדין של כזית בשר שפרש מאבר מן החי, בשאלה האם הוא מטמא כבשר הפורש מאבר מן המת: לא, אם אמרת במת שיש לו חומרה גדולה יותר לענין טומאה, שרוב בנין או מנין עצמותיו, ורובע הקב מעצמותיו. או אף מלא תרווד רקב מטמאים, תאמר בחי שאין לו לא רוב ולא רובע ולא מלא תרווד רקב.

19 ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר באותה משנה העוסקת באבר מן החי — במקרה דארקיב חד אבר שנרקב אבר אחד מן החי, דכוותיה גבי שכיוצא בו אצל מת אמרה אותה משנה כי אפילו חד אבר איכא באבר אחד יש רקב, ומתוך כך נלמד שלא רק מת שלם יש לו רקב, אלא אף מת שחסר! ודוחים: מי קתני הא מת האם שנה שם כי מת זה המקרה המיוחד בו דנה המשנה — אבר בודד, יש לו רקב? דיוק זה אנו אמרנו ואינו משמעות המשנה, אלא הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו: שום שם מת, דין המת בכללו — יש לו רקב, שום שם חי, דינו — אין לו רקב.

20 בעי שאל רבא: הרקיב אבר מן הגוף כשהוא חי, וחזר אותו איש ומת, מהו? האם נאמר כי גמירי כאשר למדנו במסורת דין רקב שמטמא, הרי זה דאירקיב כשנרקב כשהוא מת ולא כשהרקיב בחייו, ונמצא שדינו כמת שחסר, ואין רקב שלו מטמא. או דלמא השתא מיהא הא מיית או שמא עכשיו על כל פנים הריהו מת וכל גופו רקוב עתה במותו?

21 ומציעים: תא שמע בוא ושמע מן המשנה שהבאנו לעיל: לא, אם אמרת במת שיש לו רוב, ורובע, ומלא תרווד רקב, תאמר בחי כו' שאין בו כל אלה, ובכללם דין רקב.

22 ונדייק: טעמא הטעם דווקא משום שהוא עדיין חי, הא הרי אם היה מת — יש לו רקב ואפילו נרקב בחייו! ודוחים: מי קתני הא מת האם שנה שם כי מת זה במקרה בו דנה המשנה — באבר מן החי, יש לו רקב? אין לדייק כך, אלא הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו ששום שם מת, דין המת בכללו יש לו רקב, שום שם חי — אין לו רקב.

23 ב אגב הדיון במת שחסר, שאין לו כל דיני מת, מביאים, בעי שאל רבא: נמלה שחסרה, כגון שניטלה אחת מרגליה, מהו לענין מלקות על אכילתה? כי כאשר אדם אוכל נמלה שלימה, גם אם אין בה שיעור אכילה של כזית חייב עליה משום אכילת שרץ, כיון שהיא בריה שלימה. וצדדי השאלה: שיעורא שיעור נמלה שלימה גמירין לה למדנו במסורת שחייבים עליו — והא ואילו זה חסר. או שעל בריה יצור גמירי לה למדנו במסורת שחייבים — והאיכא וזה יש כאן שהחסרון שבה אינו מוציא אותה מכלל בריה.